מאת: ערן יניב, בעלים ומנהל של מרכז 'מקום למשפחה' לטיפול רגשי בילדים ובמבוגרים ולאימון הורי המבוסס על הגישה החינוכית של הפילוסיף ל.רון האברד
היום פונים אלי לא מעט הורים בטענה הפוכה: הילד לא יוצא מספיק מהבית, אין לו מספיק אינטגרציה חברתית אמיתית ורבים מה'חברים' שלו הם ילדים וירטואליים, שותפים למשחקים וירטואליים במחשב או בנייד. ההורים של היום מחפשים כל מיני טריקים להוציא את הילד מהמסך: הגבלת זמך מסך ('תן לי עכשיו את הטלפון', 'אני מנתקת את המחשב', 'אין יותר פורטנייט! מספיק' ). ההורים של היום מחפשים כתבות בהן תשובה על זמן המסך המומלץ לפי גיל או טיפים איך אפשר להגביל זמן מסך לילדים.
הרעיון למנוע מהילד להגיע למסך הוא אכן נכון. מסכים הם גורם מהפנט שמחדיר- בצורה סמויה- לילדים מסרים שעלולים להזיק. כמו כן הם מאפשרים לו לחיות בעולם וירטואלי משלו ומנתקים אותו מהעולם האמיתי, מאינטרקציה אינטנסיבית עם אנשים ועם דברים בעולם הפיזי - אינטרקציה שהיא בעצמה תרפויטית לאדם.
רביצה מול המסך אוטומטית מורידה את הילד ב'סולם הרגשות', סולם שמתחיל ברגשות 'גבוהים' כמו החלטיות, ביטחון עצמי, רגש של 'משחק', רגש של פעילות, רגש של התלהבות מדברים, רגש של גילוי עניין וכך הלאה, ומשם הוא יורד לרגשות 'נמוכים' יותר כמו שעמום, אנטוגוניזם, כעס, שנאה, פחד, צער, אפתיה וכו'...
למה חשוב להכיר את הסולם הזה? משום שזוהי האינדקציה שלנו למצבו של הילד: ילד שנמצא גבוה יחסית בסולם הזה הוא ילד במצב טוב שמתעניין בדברים אמיתיים בחיים ופחות במסכים. נוסף על כך, הסולם הזה מסמן לנו האם אנחנו פועלים נכון עם הילד: אם הילד שלנו במורל גבוה, פעיל ושמח - הגישה שלנו כהורים היא נכונה, אבל אם הילד נמצא בחלק התחתון של הסולם (שעמום ומטה), אנו, כפי הנראה, עושים משהו לא נכון... הדרך שבה נוקטים הורים רבים להוצאת הילד מהמסך מורידה את הילד בסולם הרגשות לרמה רגשית של 'כעס' או 'זעם' (רגשות נמוכים מרגש של 'עניין'). במצב כזה הוא עושה 'דווקא' בתחומים אחרים (למשל: מרביץ לאחותו...) מפחית את יציאותיו מהבית ופחות ופחות מתקשר עם הוריו. עלולה להתרחש התנהגות הפוכה: הילד מציית לנו יותר ויותר, ואז אנו עלולים לשים לב שהילד שלנו הוא 'יותר מדי טוב' וצייתן ולכן עלול שלא יעמוד על שלו בחברה ויחווה קשיים חברתיים וביטחון עצמי נמוך. כלומר, הילד יורד בסולם הרגשות. הכוונה שלנו הייתה טובה אבל התוצאה מוכיחה שלא פעלנו נכון.
מה לא עושים?
לא מגבילים זמך מסך על ידי החלטה חד צדדית שלנו ולא לוקחים לו את הנייד מהנייד. לא. למה? משום שכפייה או מניעה של דברים מהילד מורידות באופן אוטומטי את הילד בסולם הרגשות (הוא יורד לרגש של 'כעס' או לרמת רגשית של 'צער' ובכי) ואנו לא רוצים בזה. אולי מנענו כמה שעות של מסך מהילד על ידי שימוש בסמכות ההורית שלנו (רעיון בעייתי כשלעצמו, אבל זה למאמר אחר...) ואולם בטווח הקצר ויותר מכך בטווח הארוך, הפעולה הזאת גרמה לילדנו לרדת בסולם הרגשות.
מה כן עושים?
משנים גישה. מגישה של מניעה לגישה של יצירת התנאים המתאימים לכך שהילד מלכתחילה לא ייגש למסך. איך? משתדלים לשמור את הילד במיקום גבוה בסולם הרגשות, לפחות ברמה הרגשית של 'עניין'. אם הילד נמצא נמוך מהרמה הרגשית הזאת, הוא בכלל לא יקשיב לנו וכמו כן הוא לא יתעניין בשום דבר ויפול לברירת מחדל 'הטבעית' - המסך. כלומר, עלינו לאתר ולנטרל אירועים המתרחשים בסביבת הילד ואשר מורידים אותו במצב הרוח, ברמה הרגשית. למשל: חדשות מדאיגות, ריבים, צער, ביקורת על הילד, ענישה, איום, כפייה וכו' - כל אותם דברים בסביבתו של הילד אשר עלולים לדרדר אותו בסולם הרגשות.
עשינו את כל זה. מה עכשיו?
עכשיו מה שנדרש הוא לעזור לילד ליצור לעצמו סדר יום פעיל, סדר יום שמתנהל בעיקר מחוץ לבית, עם חברים, בפעילויות גופניות או יצירתיות, או בפעילויות של תרומה לקהילה או עזרה לאחרים: חוגים, תנועות נוער, עבודה (בשכר מעל גיל 14). ילדים זקוקים לפעילות גופנית נמרצת ואינטנסיבית, למגע אינטנסיבי עם אנשים, לאינטראקציה חברתית, לחשיפה לשמש ולעולם הפיזי. פעילות כזאת שומרת את הילד גבוה בסולם הרגשות ומונעת את נפילתו לברירת המחדל של המסך. את כל זאת יש לעשות בהסכמה מלאה של הילד ולא בכפייה. מומלץ להציע לו לבחור אחת מבין שתי אפשרויות כדי שהוא ירגיש שהוא זה שהחליטה ושהחלטה לא נכפתה עליו.
לסיכום, מהו ה'טריק'? (זהו 'טריק' שנכון תמיד בגידול ילדים)
להימנע מלהשקיע במחשבה 'איך להוציא את הילד מהמסך או איך להגביל אותו בשעות מסך, להפסיק 'לחפור' / לאיים / לקחת לילד את הטלפון או לכפות עליו כל דבר שעלול להוריד אותו בסולם הרגשות לרמה רגשית של פחות מ'עניין'. בשלב הבא יש לעזור ילד ליצור לעצמו צורת חיים נכונה שתרחיק אותו מראש מהתמכרות למסך.
בשנה וחצי האחרונות, בשל מגפת הקורונה, מרבים לדבר על הצורך בריחוק חברתי, אך הריחוק החברתי גובה מחיר חברתי ולעיתים המחיר כבד, ואנו מזהים אותו אצל ילדינו עכשיו. חשוב להבין זאת ולשקלל את כל ההיבטים בבואנו לקבל החלטות בנוגע לילדינו.
אם נעשה נכון - נצליח. אותן שעות מעטות בשבוע שבהן הוא שקוע במסך, לא יטרידו אותנו משום שאנו יודעים שהוא חי נכון. כעת יש לנו מדד מדויק: המיקום של הילד שלנו בסולם הרגשות - זה כל מה שצריך לעניין אותנו, בסופו של דבר
ערן יניב, בעלים ומנהל של מרכז 'מקום למשפחה' לטיפול רגשי בילדים ובמבוגרים ולאימון הורי המבוסס על הגישה החינוכית של הפילוסיף ל.רון האברד
